ה׳:א׳
וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃
5:1
Afterward Moses and Aaron went and said to Pharaoh, “Thus says the LORD, the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness.”
5:1
And afterward Moses and Aaron came, and said unto Pharaoh: ‘Thus saith the LORD, the God of Israel: Let My people go, that they may hold a feast unto Me in the wilderness.’
ה׳:א׳
וּבָתַר כֵּן עַלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁלַח יָת עַמִי וִיחַגוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא:
ואחר באו משה ואהרן וגו'. אֲבָל הַזְּקֵנִים נִשְׁמְטוּ אֶחָד אֶחָד מֵאַחַר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַד שֶׁנִּשְׁמְטוּ כֻלָּם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לַפָּלָטִין, לְפִי שֶׁיָּרְאוּ לָלֶכֶת; וּבְסִינַי נִפְרַע לָהֶם, "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כ"ד) – הֶחֱזִירָם לַאֲחוֹרֵיהֶם (שמות רבה):
ה׳:א׳
אור החיים
ה׳:ב׳
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
5:2
But Pharaoh said, “Who is the LORD that I should heed Him and let Israel go? I do not know the LORD, nor will I let Israel go.”
5:2
And Pharaoh said: ‘Who is the LORD, that I should hearken unto His voice to let Israel go? I know not the LORD, and moreover I will not let Israel go.’
ה׳:ב׳
וַאֲמַר פַּרְעֹה שְׁמָא דַיְיָ לָא אִתְגְלִי לִי דִי אֲקַבֵּל לְמֵמְרֵהּ לְשַׁלָחָא יָת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְגְלִי לִי שְׁמָא דַיְיָ וְאַף יָת יִשְׂרָאֵל לָא אֲשַׁלַח:
ה׳:ב׳
אור החיים
ה׳:ג׳
וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃
5:3
They answered, “The God of the Hebrews has manifested Himself to us. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the LORD our God, lest He strike us with pestilence or sword.”
5:3
And they said: ‘The God of the Hebrews hath met with us. Let us go, we pray thee, three days’journey into the wilderness, and sacrifice unto the LORD our God; lest He fall upon us with pestilence, or with the sword.’
ה׳:ג׳
וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְגְלִי עֲלָנָא נֵיזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא דִלְמָא יְעַרְעִנָנָא בְּמוֹתָא אוֹ בִקְטוֹל:
פן יפגענו. פֶּן יִפְגָּעֲךָ הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. פְּגִיעָה זוֹ לְשׁוֹן מִקְרֵה מָוֶת הִיא (שם):
ה׳:ג׳
אור החיים
ה׳:ד׳
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃
5:4
But the king of Egypt said to them, “Moses and Aaron, why do you distract the people from their tasks? Get to your labors!”
5:4
And the king of Egypt said unto them: ‘Wherefore do ye, Moses and Aaron, cause the people to break loose from their work? get you unto your burdens.’
ה׳:ד׳
וַאֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמָא משֶׁה וְאַהֲרֹן תְּבַטְלוּן יָת עַמָא מֵעוֹבָדֵהוֹן אֱזִילוּ לְפָלְחָנְכוֹן:
תפריעו את העם ממעשיו. תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן "פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ" (משלי ד') – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (שם א'), "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות ל"ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב:
לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה):
ה׳:ד׳
אור החיים
ה׳:ה׳
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃
5:5
And Pharaoh continued, aSamaritan “Even now they are more numerous than the people of the land,” i.e., than the native population (cf. Gen. 23.7).“The people of the land are already so numerous,-a and you would have them cease from their labors!”bSee 1.5–11.
5:5
And Pharaoh said: ‘Behold, the people of the land are now many, and will ye make them rest from their burdens?’
ה׳:ה׳
וַאֲמַר פַּרְעֹה הָא סַגִיאִין כְּעַן עַמָא דְאַרְעָא וּתְבַטְלוּן יָתְהוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן:
הן רבים עתה עם הארץ. שֶׁהָעֲבוֹדָה מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם, וְאַתֶּם מַשְׁבִּיתִים אוֹתָם מִסִּבְלוֹתָם, הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא זֶה:
ה׳:ה׳
אור החיים
ה׳:ו׳
וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃
5:6
That same day Pharaoh charged the taskmasters and foremen of the people, saying,
5:6
And the same day Pharaoh commanded the taskmasters of the people, and their officers, saying:
ה׳:ו׳
וּפַקִיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנִין דְעַמָא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימָר:
הנגשים. מִצְרִיִּים הָיוּ וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ יִשְׂרְאֵלִים; הַנּוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל כַּמָּה שׁוֹטְרִים וְהַשּׁוֹטֵר מְמֻנֶּה לִרְדּוֹת בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות רבה):
ה׳:ו׳
אור החיים
ה׳:ז׳
לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃
5:7
“You shall no longer provide the people with straw for making bricks as heretofore; let them go and gather straw for themselves.
5:7
’Ye shall no more give the people straw to make brick, as heretofore. Let them go and gather straw for themselves.
ה׳:ז׳
לָא תוֹסְפוּן לְמִיתַּן תִּבְנָא לְעַמָא לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי אִנוּן יְהָכוּן וִיגַבְּבוּן לְהוֹן תִּבְנָא:
תבן. אשטו"בלא, הָיוּ גּוֹבְלִין אוֹתוֹ עִם הַטִּיט:
לבנים. טיוול"ש בְּלַעַז, שֶׁעוֹשִׂים מִטִּיט וּמְיַבְּשִׁין אוֹתָן בַּחַמָּה; וְיֵשׁ שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָן בַּכִּבְשָׁן:
כתמול שלשום. כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹשִׂים עַד הֵנָּה;
וקששו. וְלָקְטוּ:
ה׳:ח׳
וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃
5:8
But impose upon them the same quota of bricks as they have been making heretofore; do not reduce it, for they are shirkers; that is why they cry, ‘Let us go and sacrifice to our God!’
5:8
And the tale of the bricks, which they did make heretofore, ye shall lay upon them; ye shall not diminish aught thereof; for they are idle; therefore they cry, saying: Let us go and sacrifice to our God.
ה׳:ח׳
וְיָת סְכוֹם לְבֵנַיָא דִי אִנוּן עָבְדִין מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי תְּמַנוּן עֲלֵיהוֹן לָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ אֲרֵי בַטְלָנִין אִנוּן עַל כֵּן אִנוּן צָוְחִין לְמֵימַר נֵיזֵיל נְדַבַּח קֳדָם אֱלָהָנָא:
ואת מתכנת הלבנים. סְכוּם חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים שֶׁהָיָה כָּל אֶחָד עוֹשֶׂה לַיּוֹם כְּשֶׁהָיָה הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם, אוֹתוֹ סְכוּם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם גַּם עַתָּה, לְמַעַן תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם:
כי נרפים. מִן הָעֲבוֹדָה הֵם, לְכָךְ לִבָּם פּוֹנֶה אֶל הַבַּטָּלָה וְצוֹעֲקִים לֵאמֹר נלכה וגו':
מתכנת. וְתֹכֶן לְבֵנִים, "וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת" (שמואל א ב'), "אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" (מלכים ב י"ב), כֻּלָּם לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן הֵם:
נרפים. הַמְּלָאכָה רְפוּיָה בְיָדָם וַעֲזוּבָה מֵהֶם וְהֵם נִרְפִּים מִמֶּנָּה; רטריי"ט בְּלַעַז:
ה׳:ח׳
אור החיים
ה׳:ט׳
תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃
5:9
Let heavier work be laid upon the men; let them keep at it and not pay attention to deceitful promises.”
5:9
Let heavier work be laid upon the men, that they may labour therein; and let them not regard lying words.’
ה׳:ט׳
תִּתָּקַף פָּלְחָנָא עַל גֻבְרַיָא וְיִתְעַסְקוּן בַּהּ וְלָא יִתְעַסְקוּן בְּפִתְגָמִין בְּטֵלִין:
ואל ישעו בדברי שקר. וְאַל יֶהֱגוּ וִידַבְּרוּ תָמִיד בְּדִבְרֵי רוּחַ לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה; וְדוֹמֶה לוֹ "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהילים קי"ט); "לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה" (דברים כ"ח), מְתַרְגְּמִינָן "וּלְשׁוֹעֵי"; וַיְסַפֵּר – "וְאִשְׁתָּעִי"; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ישעו לְשׁוֹן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל", "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד'), וּלְפָרֵשׁ אַל יִשְׁעוּ – אַל יִפְנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְאַל יִשְׁעוּ אֶל דִּבְרֵי שָׁקֶר אוֹ לְדִבְרֵי שָׁקֶר, כִּי כֵן גִּזְרַת כֻּלָּם, "יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ" (ישעיהו י"ז), "וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת", (שם), "וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (שם ל"א), וְלֹא מָצָאתִי שִׁמּוּשׁ שֶׁל בֵּי"ת סְמוּכָה לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אַחַר לְשׁוֹן דִּבּוּר – כְּמִתְעַסֵּק לְדַבֵּר בְּדָבָר – נוֹפֵל לְשׁוֹן שִׁמּוּשׁ בֵּי"ת, כְּגוֹן: "הַנִּדְבָּרִים בְּךָ" (יחזקאל ל"ג), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר י"ב), "הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי" (זכריה ד'), "לְדַבֵּר בָּם" (דברים י"א), "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ" (תהילים קי"ט), אַף כָּאן – אל ישעו בדברי שקר – אַל יִהְיוּ נִדְבָּרִים בְּדִבְרֵי שָׁוְא וַהֲבַאי:
ה׳:י׳
וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃
5:10
So the taskmasters and foremen of the people went out and said to the people, “Thus says Pharaoh: I will not give you any straw.
5:10
And the taskmasters of the people went out, and their officers, and they spoke to the people, saying: ‘Thus saith Pharaoh: I will not give you straw.
ה׳:י׳
וּנְפָקוּ שִׁלְטוֹנֵי עַמָא וְסָרְכוֹהִי וַאֲמָרוּ לְעַמָא לְמֵימָר כִּדְנַן אֲמַר פַּרְעֹה לֵית אֲנָא יָהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:
ה׳:י"א
אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃
5:11
You must go and get the straw yourselves wherever you can find it; but there shall be no decrease whatever in your work.”
5:11
Go yourselves, get you straw where ye can find it; for nought of your work shall be diminished.’
ה׳:י"א
אַתּוּן אֱזִילוּ סִיבוּ לְכוֹן תִּבְנָא מֵאֲתַר דְתַשְׁכְּחוּן אֲרֵי לָא יִתִּמְנַע מִפָּלְחָנְכוֹן מִדָעַם:
אתם לכו קחו לכם תבן. וּצְרִיכִים אַתֶּם לֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת,
כי אין נגרע מעבדתכם דבר, מִכָּל סְכוּם לְבֵנִים שֶׁהֱיִיתֶם עוֹשִׂים לַיּוֹם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָכֶם מְזֻמָּן מִבֵּית הַמֶּלֶךְ:
ה׳:י"א
אור החיים
ה׳:י"ב
וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃
5:12
Then the people scattered throughout the land of Egypt to gather stubble for straw.
5:12
So the people were scattered abroad throughout all the land of Egypt to gather stubble for straw.
ה׳:י"ב
וְאִתְבַּדַר עַמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם לְגַבָּבָא גִילֵי לְתִבְנָא:
לקשש קש לתבן. לֶאֱסֹף אֲסִיפָה, לִלְקֹט לֶקֶט, לְצֹרֶךְ תֶּבֶן הַטִּיט:
קש. לְשׁוֹן לִקּוּט, עַל שֵׁם שֶׁדָּבָר הַמִּתְפַּזֵּר הוּא וְצָרִיךְ לְקוֹשְׁשׁוֹ קָרוּי קַשׁ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת:
ה׳:י"ג
וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃
5:13
And the taskmasters pressed them, saying, “You must complete the same work assignment each day as when you had straw.”
5:13
And the taskmasters were urgent, saying: ‘Fulfil your work, your daily task, as when there was straw.’
ה׳:י"ג
וְשִׁלְטוֹנַיָא דָחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עוֹבָדֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד אִתְיְהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:
אצים. דּוֹחֲקִים:
דבר יום ביומו. חֶשְׁבּוֹן שֶׁל כָּל יוֹם כַּלּוּ בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן מוּכָן:
ה׳:י"ד
וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃
5:14
And the foremen of the Israelites, whom Pharaoh’s taskmasters had set over them, were beaten. “Why,” they were asked, “did you not complete the prescribed amount of bricks, either yesterday or today, as you did before?”
5:14
And the officers of the children of Israel, whom Pharaoh’s taskmasters had set over them, were beaten, saying: ‘Wherefore have ye not fulfilled your appointed task in making brick both yesterday and today as heretofore?’
ה׳:י"ד
וּלְקוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי מַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנֵי פַרְעֹה לְמֵימָר מָא דֵין לָא אַשְׁלֶמְתּוּן גְזֵרָתְכוֹן לְמִרְמֵי (לִבְנִין) כְּמֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי אַף תְּמַלֵי אַף יוֹמָא דֵין:
ויכו שטרי בני ישראל. הַשּׁוֹטְרִים יִשְׂרְאֵלִים הָיוּ וְחָסִים עַל חַבְרֵיהֶם מִלְּדָחְקָם, וּכְשֶׁהָיוּ מַשְׁלִימִים הַלְּבֵנִים לַנּוֹגְשִׂים שֶׁהֵם מִצְרִיִּים, וְהָיָה חָסֵר מִן הַסְּכוּם, הָיוּ מַלְקִין אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא דָּחֲקוּ אֶת עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה; לְפִיכָךְ זָכוּ אוֹתָם שׁוֹטְרִים לִהְיוֹת סַנְהֶדְרִין וְנֶאֱצַל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עַל מֹשֶׁה וְהוּשַׂם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" – מֵאוֹתָן שֶׁיָּדַעְתָּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּמִצְרַיִם – כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו (במדבר י"א), (שמות רבה):
ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו נגשי פרעה אוֹתָם לְשׁוֹטְרִים עליהם, לאמר מדוע וגו'. לָמָּה ויכו? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חֹק הַקָּצוּב עֲלֵיכֶם ללבן כִּתְמוֹל הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁלִּפְנֵי אֶתְמוֹל; וְהוּא הָיָה בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם:
ויכו. לְשׁוֹן וַיֻּפְעֲלוּ, הֻכּוּ מִיַּד אֲחֵרִים – הַנּוֹגְשִׂים הִכּוּם:
ה׳:ט"ו
וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃
5:15
Then the foremen of the Israelites came to Pharaoh and cried: “Why do you deal thus with your servants?
5:15
Then the officers of the children of Israel came and cried unto Pharaoh, saying: ‘Wherefore dealest thou thus with thy servants?
ה׳:ט"ו
וַאֲתוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּצְוָחוּ (קֳדָם) לְפַרְעֹה לְמֵימָר לְמָא תַעְבֵּד כְּדֵין לְעַבְדָיךְ:
ה׳:ט"ז
תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃
5:16
No straw is issued to your servants, yet they demand of us: Make bricks! Thus your servants are being beaten, when the fault is with your own people.”
5:16
There is no straw given unto thy servants, and they say to us: Make brick; and, behold, thy servants are beaten, but the fault is in thine own people.’
ה׳:ט"ז
תִּבְנָא לָא מִתְיְהֵב לְעַבְדָיךְ וּלְבֵנַיָא אָמְרִין לָנָא עִבִידוּ וְהָא עַבְדָיךְ לָקָן וְחָטָן עֲלֵיהוֹן עַמָךְ:
ולבנים אומרים לנו. הַנּוֹגְשִׂים עשו, כַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן:
וחטאת עמך. אִלּוּ הָיָה נָקוּד פַּתָּח, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהוּא דָבוּק, וְדָבָר זֶה חַטַּאת עַמְּךָ הוּא, עַכְשָׁו שֶׁהוּא קָמָץ, שֵׁם דָּבָר הוּא, וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְדָבָר זֶה מֵבִיא חַטָּאת עַל עַמְּךָ, כְּאִלּוּ כָתוּב וְחַטָּאת לְעַמֶּךָ; כְּמוֹ "כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם" (רות א'), שֶׁהוּא כְּמוֹ לְבֵית לֶחֶם, וְכֵן הַרְבֵּה:
ה׳:י"ז
וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהוָֽה׃
5:17
He replied, “You are shirkers, shirkers! That is why you say, ‘Let us go and sacrifice to the LORD.’
5:17
But he said: ‘Ye are idle, ye are idle; therefore ye say: Let us go and sacrifice to the LORD.
ה׳:י"ז
וַאֲמַר בַּטְלָנִין אַתּוּן בַּטְלָנִין עַל כֵּן אַתּוּן אָמְרִין נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם יְיָ:
ה׳:י"ח
וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנּוּ׃
5:18
Be off now to your work! No straw shall be issued to you, but you must produce your quota of bricks!”
5:18
Go therefore now, and work; for there shall no straw be given you, yet shall ye deliver the tale of bricks.’
ה׳:י"ח
וּכְעַן אֱזִילוּ פְלָחוּ וְתִבְנָא לָא יִתְיְהֵב לְכוֹן וּסְכוֹם לְבֵינַיָא תִּתְּנוּן:
ותכן לבנים. חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים; וְכֵן "אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" (מלכים ב י"ב) – הַמָּנוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן "וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף":
ה׳:י"ט
וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃
5:19
Now the foremen of the Israelites found themselves in trouble because of the order, “You must not reduce your daily quantity of bricks.”
5:19
And the officers of the children of Israel did see that they were set on mischief, when they said: ‘Ye shall not diminish aught from your bricks, your daily task.’
ה׳:י"ט
וַחֲזוֹ סָרְכֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָתְהוֹן בְּבִישׁ לְמֵימָר לָא תִמְנְעוּן מִלִבְנֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ:
ויראו שטרי בני ישראל. אֶת חַבְרֵיהֶם הַנִּרְדִּים עַל יָדָם,
ברע, רָאוּ אוֹתָם בְּרָעָה וְצָרָה הַמּוֹצֵאֵת אוֹתָם, בְּהַכְבִּידָם הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם לאמר לא תגרעו וגו':
ה׳:כ׳
וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃
5:20
As they left Pharaoh’s presence, they came upon Moses and Aaron standing in their path,
5:20
And they met Moses and Aaron, who stood in the way, as they came forth from Pharaoh;
ה׳:כ׳
וַעֲרָעוּ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן קָיְמִין לְקַדָמוּתְהוֹן בְּמִפַּקְהוֹן מִקֳדָם פַּרְעֹה:
ויפגעו. אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל את משה ואת אהרן וגו'. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: כָּל "נִצִּים" "וְנִצָּבִים" דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ, שֶׁנֶּ' בָּהֶם "יָצְאוּ נִצָּבִים" (במדבר ט״ז:כ״ד), (נדרים ס"ד):
ה׳:כ"א
וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ׃
5:21
and they said to them, “May the LORD look upon you and punish you for making us loathsome to Pharaoh and his courtiers—putting a sword in their hands to slay us.”
5:21
and they said unto them: ‘The LORD look upon you, and judge; because ye have made our savour to be abhorred in the eyes of Pharaoh, and in the eyes of his servants, to put a sword in their hand to slay us.’
ה׳:כ"א
וַאֲמָרוּ לְהוֹן יִתְגְלֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן וְיִתְפְּרַע דִי אַבְאֶשְׁתּוּן יָת רֵיחָנָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדוֹהִי לְמִתַּן חַרְבָּא בִּידֵיהוֹן לְקַטָלוּתָנָא:
ה׳:כ"ב
וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃
5:22
Then Moses returned to the LORD and said, “O Lord, why did You bring harm upon this people? Why did You send me?
5:22
And Moses returned unto the LORD, and said: ‘Lord, wherefore hast Thou dealt ill with this people? why is it that Thou hast sent me?
ה׳:כ"ב
וְתָב משֶׁה קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ לְמָא אַבְאֵשְׁתָּא לְעַמָא הָדֵין וּלְמָא דְנַן שְׁלַחְתָּנִי:
למה הרעתה לעם הזה. וְאִם תֹּאמַר מָה אִכְפַּת לְךָ? קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי (שמות רבה):
ה׳:כ"ב
אור החיים
ה׳:כ"ג
וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃
5:23
Ever since I came to Pharaoh to speak in Your name, he has dealt worse with this people; and still You have not delivered Your people.”
5:23
For since I came to Pharaoh to speak in Thy name, he hath dealt ill with this people; neither hast Thou delivered Thy people at all.’
ה׳:כ"ג
וּמֵעִדַן עַלִית לְוָת פַּרְעֹה לְמַלָלָא בִשְׁמָךְ אַבְאֵשׁ לְעַמָּא הָדֵין וְשֵׁזָבָא לָא שֵׁזַבְתָּא יָת עַמָךְ:
הרע. לְשׁוֹן הִפְעִיל הוּא – הִרְבָּה רָעָה עֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּמוֹ "אַבְאִישׁ":
ה׳:כ"ג
אור החיים
ו׳:א׳
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ (ס)
6:1
Then the LORD said to Moses, “You shall soon see what I will do to Pharaoh: he shall let them go because of a greater might; indeed, because of a greater might he shall drive them from his land.”
6:1
And the LORD said unto Moses: ‘Now shalt thou see what I will do to Pharaoh; for by a strong hand shall he let them go, and by a strong hand shall he drive them out of his land.’
ו׳:א׳
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּעַן תֶּחֱזֵי דְאֶעְבֵּד לְפַרְעֹה אֲרֵי בִידָא תַקִיפָא יְשַׁלְחִנוּן וּבִידָא תַקִיפָא יְתָרֵכִנוּן מֵאַרְעֵהּ:
עתה תראה וגו'. הִרְהַרְתָּ עַל מִדּוֹתַי, לֹא כְאַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כ"א), וְאַחַר כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ "הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה" וְלֹא הִרְהֵר אַחֲרַי; לְפִיכָךְ עתה תראה. הֶעָשׂוּי לְפַרְעֹה תִּרְאֶה, וְלֹא הֶעָשׂוּי לְמַלְכֵי שִׁבְעָה אֻמּוֹת כְּשֶׁאֲבִיאֵם לָאָרֶץ (סנהדרין קי"א):
כי ביד חזקה ישלחם. מִפְּנֵי יָדִי הַחֲזָקָה שֶׁתֶּחֱזַק עָלָיו יְשַׁלְּחֵם:
וביד חזקה יגרשם מארצו. עַל כָּרְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יְגָרְשֵׁם, לֹא יַסְפִּיקוּ לַעֲשוֹת לָהֶם צֵדָה; וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם וְגוֹ'" (שמות י"ב):
ו׳:א׳
אור החיים